הסבר על פק”לים בקרבי

הפק”ל הוא התפקיד הבסיסי שלך במחלקה, המקצוע הראשון שאתה לומד בתור חייל. מה שיש פה זה הסבר על הפק”לים שכל לוחם בחי”ר והנדסה יקבל במהלך הטירונות, ואיזה תכונות כל אחד מהם דורש.

מפקד חוליה- כמו שזה נשמע, האחריות שלך היא לפקד על אחת החוליות במחלקה. יקבל את זה מי שמסומן על ידי המפקדים כבעל פוטנציאל לפיקוד וקצונה. דורש אחריות, בגרות, ויכולת לחשוב תחת לחץ.

קלע- פק”ל שיקבל מי שיש לו פגיעות טובות במטווחים, או חייל טוב שהמפקדים רוצים לצ’פר. מכשיר אותך לירות באופן מדויק לטווחים ארוכים, בעזרת כוונת אופטית ביום, ואמר”ל בלילה. הסמכה שווה, כי לקלעים יש הרבה פעמים אישור ירי בסיטואציה שבה לרובאים רגילים אין. מי שיהיה הכי טוב יבחר להיות קלע חוד ולהוביל את הכוח. בעייתי אם יש לך מספר גבוה במשקפיים, אבל אפשר להסתדר (אם אתה הולך בלי משקפיים ביום יום או מרכיב עדשות).

נגביסט- אתה מתמקצע על הנגב (מקלע קל שיורה כדורי 5.56). הפק”ל הכי קשה מבחינה פיזית ומנטלית, ולכן גם הפק”ל הכי “נחשב” במחלקה. נותנים אותו לאנשים הכי חזקים והכי רבאקיסטים, כי בשביל להיות נגביסט טוב אתה חייב להיות מסוגל להתמודד עם משקלים כבדים, אבל גם לדעת להסתער ולפתוח את השריטה.

מא”גיסט- מי שמתפעל את המא”ג (מקלע כבד שיורה כדורי 7.62). נותנים למי שמאוד חזק מבחינה פיזית, אבל בדרך כלל לא מספיק רבאקיסט בשביל הנגב. הרבה משקל לסחוב, אבל כוח אש אדיר.

מטוליסט- מקבל מטול רימונים על הנשק, לפעמים פק”ל בפני עצמו, לפעמים מתלווה לפק”ל אחר כמו קשר או מפקד חוליה.

חובש- בדרך כלל ילך לחבר’ה חכמים, שלא מסומנים לפיקוד וקצונה. הפק”ל עם ההכשרה הכי ארוכה (שלושה חודשים בבה”ד 10). מצריך הרבה שכל ויכולת, מאוד מעניין. מתפקד בתור חובש בצוות.

קשר- חייל שהמפקדים אוהבים וסומכים עליו, אין הכשרה ספציפית, צמוד למ”מ בתרגילים ומסעות. מעניין כי מטילים עליך יחסית הרבה אחריות, ואתה כל הזמן במרכז העניינים ואחראי להעביר פקודות בין המפקדים.

לאו/מטאדור- לא קיים בכל מקום, פק”ל שבדרך כלל נותנים למי שלא מתאים למשהו אחר.

איך לקבל את הפק”ל שאתה רוצה
בסופו של דבר, המפקדים שלך הם אלה שיחליטו איזה פק”ל תקבל, אבל כן יש מה לעשות בשביל להשפיע על ההחלטה שהם יקבלו. הדבר הראשון והכי חשוב זה פשוט להיות מתאים לפק”ל שאתה רוצה. אם אתה רוצה להיות קלע, תשקיע ותהיה זה שפוגע הכי טוב במטווחים. אם חשוב לך להיות נגביסט, תחתור כל הזמן לסחוב את הפק”לים הכבדים במסעות, ותראה הרבה רבאק ביבשים. חוץ מזה, אתה גם יכול לבוא למפקד שלך ולהגיד לו איזה פק”ל אתה רוצה, ולקוות שזה יעזור (ככל שהמפקד אוהב אותך יותר, תהיה לבקשה שלך יותר השפעה).

גם אם לא קיבלת את הפק”ל שאתה רוצה זה לא סוף העולם, הרבה אנשים מקבלים משהו שונה ממה שהם רצו בהתחלה, ובסוף מגלים שהם אוהבים את מה שהם קיבלו יותר. בנוסף, שום דבר הוא לא סופי, וגם אחרי המסלול תמיד אפשר לעבור הכשרות נוספות. אצלנו לדוגמה, הסמיכו עוד חובש אחד, שני נגביסטים, שני מטוליסטים ושלושה קלעים בשנה שאחרי הסוף מסלול, גם בגלל צורך מבצעי, וגם בתור צ’ופר למי שרצה.

פק”לים נוספים
בנוסף לפק”ל הבסיסי, הרבה פעמים לוחם יעבור הכשרות על פק”לים נוספים, משניים. זה כולל נשקי רתק כמו מק”כ ומקל”ר, או תפקידים כמו נהג נגמ”ש. בנוסף, יש הסמכות נוספות שהן יותר רציניות, כמו צלף או מתשאל.

ההבדל בין עורב, פלס”ר, פלחה”ן, ולאן עדיף להגיע

הרבה אנשים שואלים לאיזה פלוגה עדיף להם להגיע בגדס”ר. הנה ההסבר הפשוט.
בימינו, אין כמעט הבדל בין הפלוגות. כל הפלוגות לומדות קרב מגע באותה רמה, וכולם יודעים לסחוב משקלים, לבנות עמדות, ולהלחם באופן שווה. רוב ההכשרה זהה בין כל הפלוגות, כשההבדל העיקרי הוא בקורסים הייעודיים.

הפלס”ר עוברים קורס מו”ס וקורס לוט”ר.

הפלחה”ן עוברים קורס חבלה (פלס).

העורב עוברים קורסי נ”ט.

לוט”ר לעומת לו”ז
הפלס”ר עוברים קורס לוט”ר במתקן אדם, בזמן שהפלחה”ן והעורב עוברים אימוני לו”ז ביחידה. בתכל’ס, אין יותר מדי הבדל מבחינת הרמה המקצועית שהלוחמים מגיעים אליה, למרות שזה משתנה בין יחידה ליחידה. יש מקומות שהלוט”ר יותר מקצועי, ויש מקומות שהלו”ז. הקורס לוט”ר גם מסמיך את הפלס”ר בתור צוות התערבות, דבר שיש בו גם יתרונות וגם חסרונות (מבחינה מקצועית).

מו”ס לעומת נ”ט לעומת פלס
הרבה מהתכנים  שהפלס”ר והעורב עוברים הם חופפים (זיהוי רק”מ ומטרות איכות, בחירת עמדת תצפית, הכוונה) כשרוב ההבדל הוא באמצעים שבהם משתמשים. האמת היא ששני הקורסים יחסית משעממים, במיוחד לעומת הפלחה”ן, שעוברים קורס חבלה בבסיס בהל”צ.

יעוד בבט”ש
זהה בין כל הפלוגות, אותן פעילויות (מעצרים, מארבים, פטרולים) כשההבדל היחידי הוא לפעמים באמצעי התצפית. יש מקומות שהפלס”ר תופסים גם כוננות צב”ש (בתור צוות התערבות), שזה נחמד, אבל לא באמת משתמשים בהם בשביל זה בימינו.

יעוד במלחמה
תלוי אם מנצלים את ההכשרות הייעודיות. במקרה ולא, כל אחת מהפלוגות משמשת ככוח חי”ר מובחר של החטיבה.

רמה מקצועית
משתנה בין חטיבות, ובין מחזור למחזור. יכול להיות שבמרץ 13 העורב תהיה הפלוגה הכי חזקה בצנחנים, ובאותו הזמן הפלס”ר יהיו הכי טובים בגולני.

תעדוף
על פי המסורת, לפלס”ר יש הכי הרבה “שם” בין שלושת הפלוגות (“הסיירת”). בגלל שהיא נוטה להיות הפלוגה הכי ותיקה, בדרך כלל גם יש לה את המורשת קרב הכי מפוארת. מבחינת תעדוף ממשי, אין הבדל בין הפלוגות מבחינת ציוד, חלוקת משימות וכו’ (למרות שזה כן יכול להשתנות בין חטיבה לחטיבה בתקופות שונות).

לסיכום
אין באמת הבדל משמעותי בין שלושת הפלוגות. תגיעו לאן שתגיעו, וכמה שתהיו שפיצים שמה זה מה שחשוב באמת.

להגיע לגדס”ר אם פספסתי או לא עברתי גיבוש

הרבה אנשים רוצים לדעת אם אפשר להגיע לגדס”ר אחרי הגיבוש. יש כמה סיטואציות נפוצות.

נפצעת במהלך הגיבוש, או שהיית פצוע ולא יכולת לצאת:
אם נפצעת במהלך הגיבוש, או אם היית פצוע ולא יכולת לצאת לגיבוש, אז אמורים להביא לך גיבוש חוזר מאוחר יותר. שימו לב שאני אומר “אמורים”, כי שום דבר לא מובטח, ומפקדים יכולים גם לדפוק אותך. לא אומר שזה יקרה, ורוב הסיכויים הם שתוכל להילחם בשביל זה, אבל זה כן קורה לפעמים, וחבל שזה יקרה לך. לכן, ההמלצה שלי היא לעשות את הגיבוש אם אתה יכול, ולא לדחות אותו או לפרוש בגלל שטויות קטנות (והרבה אנשים פורשים על רפואי כי קשה להם והם חושבים שאפשר יהיה לעשות גיבוש חוזר מאוחר יותר). אל תמשיכו בגיבוש אם יש לכם פציעה אמיתית ומסוכנת (חום גבוה, פריקת כתף), כי שום דבר לא שווה את הבריאות שלכם (וכי יש לכם עוד מסלול שלכם לפניכם), אבל רוב הפציעות שיש לאנשים זה סתם שטויות, וראיתי אנשים שסיימו גיבוש עם חור מדמם בגב מהתד”ל, ונקע בקרסול. שוב, אל תסתכנו בפציעה חמורה, אבל אם אפשר לנשוך שפתיים ולהמשיך אז זה עדיף בהרבה.

לא היית בחטיבה בזמן הגיבוש (סירוב פקודה בבקו”ם וכדומה):
אין כל כך מה לעשות במקרה הזה, צריך לחפור למפקדים ולבקש לעשות גיבוש עם המחזור הבא.

לא רצית לצאת לגיבוש, והתחרטת בהמשך המסלול:
שוב, אין מה לעשות חוץ מלחפור למפקדים ולקוות לטוב. חשוב לזכור שאף אחד לא חייב לך כלום ובכלל לא בטוח שתקבל אישור, אז אם יש לך איזשהו ספק עדיף ללכת לגיבוש בהתחלה, ומקסימום לחתום ויתור אחר כך. יהיה לך הרבה יותר קל לחזור לגדוד מאשר לצאת לגיבוש מאוחר.

הלכת לגיבוש, ולא עברת (שבוז סיירת):
הסיטואציה הכי קשה. הלכת לגיבוש, סיימת, ומסיבה כלשהי לא התקבלת. האמת, שבמקרה הזה אין כל כך מה לעשות. הרבה אנשים חושבים שאם הם יהיו מצטיינים במהלך הטירונות, אז אחר כך יתנו להם לעבור לסיירת. חשוב להבין, רוב הסיכויים שזה לא יקרה. זה מאוד, מאוד נדיר שמאשרים כזה דבר, וגם אם תהיה הכי שפיץ בעולם, לגדוד אין שום אינטרס לוותר על חייל מצטיין בשביל הגדס”ר.

לסיכום
אם לא עברת את הגיבוש הראשון, יכול להיות מאוד קשה לקבל גיבוש חוזר ולהתקבל לגדס”ר. המערכת הצבאית היא קשה, וגם אם הסיבה שלך מוצדקת, אתה עדיין עלול להידפק. עדיף לצאת לגיבוש הראשון, ולתת בו את המקסימום בלי לבנות על הזדמנויות נוספות בהמשך הדרך.

למה חובה להשקיע בצו הראשון

הצבא זה לא מערכת שסולחת. זה לא מערכת שתומכת. זה מערכת שהמטרה שלה זה לתפקד ביעילות, בדרך כלל בלי להתחשב באדם הפרטי. הרבה אנשים לא מבינים את זה כשהם מגיעים לצו הראשון וחושבים “לא נורא אם לא ילך לי טוב. אני פשוט אבקש לעשות את זה שוב. יהיה בסדר. נסתדר.”

אז זהו, שלא. לא תהיה לך עוד הזדמנות לעשות את המבחנים. גם אם אתה תלמיד ממש טוב, ויש לך אחלה ציונים בבגרויות, והמורה לספרות אוהבת אותך, ולא הרגשת טוב באותו יום, ולא התרכזת, וסתם לחצת על ה-“Enter”, והרצפה הייתה עקומה, וירד גשם ממש חזק בחוץ. זה לא מעניין אף אחד, וכנראה שאף אחד לא יעזור לך. וגם אם כן תצליח לעשות מבחנים חוזרים (וכנראה שלא, כי הסיכויים הם אפסיים), אחרי הרבה מאוד ערעורים וחפירות ושיחות טלפון ארוכות, ומכתבים והמלצות מכל העולם, לא היה עדיף לדלג על כל הכאב ראש שזה דורש ופשוט להשקיע בפעם הראשונה?

כמה שתצליח בצו הראשון (קב”א ודפ”ר) ישפיע על כל השירות הצבאי שלך (ובאופן מאוד משמעותי). המבחנים עצמם לא קשים, ואין באמת מה להילחץ מהם יותר מדי. כל מה שצריך זה פשוט להגיע רענן, לקחת את המבחנים ברצינות, להראות בגרות בריאיון האישי, וזהו, יהיו לך נתונים אישיים טובים.

לפני הצו הראשון תשב ותחשוב טוב אם אתה רוצה להיות מאלה שמתרצים למה יש להם נתונים גרועים והם לא יכולים לקבל אף תפקיד טוב, או מאלה שמקבלים זימונים לכל מה שהם רצו. שווה את ההשקעה לדעתי.